הילד צמוד אליי כמו דבק!

אז למה זה קורה? ומה אפשר לעשות?

קודם כל, נרצה להתבונן על התמונה הרחבה יותר ונזכור שיש סיבה להתנהגות הזו. תחשבו רגע על עצמכם, מתי אתם נצמדים יותר לאנשים הקרובים אליכם, או לשגרה שלכם או לאוכל ועוד ועוד... בזמנים שאנחנו מרגישים חוסר ודאות, שיש הרבה שינויים, פרידות מהמוכר, וכתגובה להרגשה הזו אנחנו מחפשים את המקום הבטוח, המוגן, שלא משתנה ונצמדים כמה שאפשר. אז כשילד נצמד אלינו, אנחנו צריכים לזכור שזה כנראה ביטוי לשינויים שהוא חווה או פרידות שהן יותר מדי עבורו, שהוא כנראה מרגיש בהלה, אי ודאות והדרך שלו להתמודד היא להזדקק לנו יותר. 

אז איך נעזור לילד ולעצמנו?

• גלו אמפתיה - נתחיל מההתבוננות וההבנה של מה עומד מאחורי הנודניקיות הזאת, שזה ביטוי לקושי שהילד חווה. זה כבר עוזר להגיב בצורה יותר סבלנית ופחות מרחיקה. כשאנחנו מבינים שאנחנו העוגן של הילד ושהוא זקוק לנו כרגע.
• צרו קירבה באופן יזום - כשרוב האנרגיה של הילד מופנית לחיפוש אחר הקירבה שלנו ושמירה עליה, הוא לא פנוי לחקירה, התנסות, משחק. יש לו משקל עצום על הכתפיים. כהורה אני ארצה להפוך את המרדף ובעצם לרדוף אחריו, כך שהוא לא יצטרך להתעסק בזה. למשל, אני אלך איתו לשטוף ידיים, ואציע להלביש אותו, ולשבת לידו, ואתן לו מלא חיבוקים, ואם אני הולכת לעשות כביסה אני אציע לו לבוא איתי, אני בעצם אעשה את עבודת המרדף עבורו, כך שהוא יוכל לנוח מהצורך לרדוף אחרי ולהתפנות גם לדברים אחרים.
• צמצמו אתגרים נוספים ככל שניתן - נתבונן על השינויים והפרידות שהוא חווה ונשאף לצמצם מה שאפשר. למשל אם נולד לילד שלי אח והתחילה גם שנה חדשה, אולי כדאי שלא ניפרד גם מהמוצץ כרגע.
• התמקדו בנקודות החיבור -  למשל כשנפרדים בבוקר, נדבר על מה נעשה יחד אחרי הגן, נספר על הדברים שלא משתנים כמו שנמשיך לקרוא סיפור כל ערב יחד. 

הקשר בין הורים וילדים יכול להיות מרפא, לשני הצדדים, ולכן חשוב שניתן לילד הרבה ממנו. אין ספק שהאתגר הוא גדול כשהילד נצמד כמו דבק, אך חשוב שנשתדל לקרב אותו אלינו ולקחת את האחריות על הקירבה הזו, ליזום אותה ולא רק להיענות לה. לאט לאט, תחושת הביטחון תחזור, הבהלה תתמתן ונוכל לצאת מהתקופה הזו כשהחיבור שלנו חזק יותר.

‍