מה הקטע עם הבכי הבלתי פוסק?!
תסכול, צרחות, בכי בלתי פוסק- כמה זה מעסיק ומתסכל אותנו. זה באמת דבר שמאוד קשה להכיל! אנחנו אוטומטית רוצים להשתיק את הבכי, להרגיע, שזה יסתיים כמה שיותר מהר. זה קורה הרבה - ילדים בוכים על כל מיני דברים שנראים לנו ממש שטותיים, אבל הרבה פעמים זה לא הסיפור המלא.
במאמר הזה אתייחס ל- חשיבות של הבכי ולמה דווקא כדאי לעודד אותו, למרות הקושי. יש כמובן המון סיבות לבכי אצל ילדים. כשהסיבה ברורה והגיונית (מבחינתנו), למשל הציור נהרס, יהיה יותר קל להכיל ולחוש אמפתיה. אבל בהרבה מקרים נראה כאילו אין באמת סיבה, או שהסיבה ממש שטותית.
כמו במקרה הבא: באחד הבקרים בתי בת ה- 5 התעוררה והלכה להתארגן. לפתע אני שומעת צרחות ובכי נוראי. מה קרה? היא רצתה ללבוש מכנסיים בלי שרוך - ואין. הרבה פעמים במקרה כזה, או טרגדיה אחרת, הנטייה היא למצוא פתרון, לשכנע ללבוש משהו אחר, להסיח את דעתה, להתעצבן ועוד… אבל בבוקר הזה קמתי עם הרבה סבלנות ורוגע (מה שלא קורה בדרך כלל בבקרים) ויכולתי להיות שם עבורה. ברור היה שהבכי הוא לא באמת על המכנסיים בלי השרוך, זה תסכול שהצטבר, כנראה מכל מיני סיבות, לא בטוחה שאפילו ידעתי את כולן... אבל מה שהיה לי ברור זה שהתסכול הזה צריך לצאת והדמעות חייבות לצאת.
חשוב שמדי פעם ניתן מקום אמיתי לכל התסכול והבכי. לא ננסה להעביר את זה, או לעודד, או להסביר בהיגיון למה זה ממש לא משנה שהמכנסיים עם שרוך(!!), אלא רק נהיה שם, לפעמים עם חיבוק, לפעמים רק עם מבט, לפעמים עם אמירה קצרה ומנחמת. ואז אחרי שכל האגרסיות יצאו וכל הדמעות יצאו, אנחנו נראה הקלה והשלמה עם כך שלא יהיה מכנסיים אחרים, ובעיקר נראה שהתסכול שהצטבר יצא. ובאמת אחרי שהיינו היא ואני ביחד והיא בכתה והשתוללה, וצרחה ועוד בכתה, לאט לאט היא נרגעה ואני הייתי לצידה. יצאנו מהחדר כשהיא מרגישה הקלה והיא מיד פנתה לשחק והמכנסיים כבר לא עניינו אותה בכלל.
הבכי שיוצא הוא כל כך חשוב, הוא משחרר ומנקה, רצוי לא למנוע אותו, גם אם נראה לנו שזה על סיבה שטותית. תתארו שהיה לכם יום נוראי בעבודה, ובבוקר רבתם עם בן.בת הזוג ואתם לחוצים וכל היום מסתובבים עם תחושת מחנק בגרון ואז מגיעים לאוטו והוא לא מניע. שם אתם כבר מתחרפנים, מתעצבנים, בוכים, צועקים… מי שיראה אתכם מהצד לא יבין מה כבר קרה ולמה התגובה הדרמטית הזו לאוטו שלא מניע. אולי גם יגיד לכם "מה כבר קרה" ושלא צריך להגיב ככה. אבל זה בדיוק העניין - זה לא באמת האוטו, האוטו היה הטריגר שעליו התלבשו כל התסכולים של אותו היום.
אז בפעם הבאה שהילד בוכה או מתעצבן בצורה מוגזמת על מכנסיים עם שרוך, או על עוגייה שנשברה או על כל דבר שנראה לכם שטותי, תזכרו שאולי זו לא כל התמונה ומה שהוא צריך מכם זה הזמנה להוציא את הדמעות במקום בטוח. תהיו שם עבורו עם ידיים פרושות לחיבוק, עם מילה טובה. המסר שיעבור הוא שיש מקום לכל הרגשות ושעלינו תמיד אפשר להישען ולסמוך.
זה תהליך כל כך חשוב, שעוזר בסופו של דבר לקבל את המציאות גם כשהיא לא מסתדרת.
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Suspendisse varius enim in eros elementum tristique. Duis cursus, mi quis viverra.